פסק-דין בתיק ת"א 8569-09

1. לפני תביעה ותביעה שכנגד בגין נזקים שנגרמו לרכבי בעלי הדין, עקב תאונת דרכים שארעה ביום 1.7.08, בשעת לילה מאוחרת, במפגש הרחובות אלבק וינובסקי בירושלים.

2. על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 1.7.08, בשעות הלילה, נסע התובע 2 (הוא הנתבע שכנגד), גורג' שריקי (להלן: " התובע"), ברח' אלבק לכיוון רחוב ביתר. התובע טען, כי חצה את צומת הרחובות ינובסקי-אלבק לכיוון רח' ביתר, כאשר מופע הרמזור בכיוון נסיעתו היה ירוק, ולפתע הגיח רכב הנתבע מימין והתפרץ לצומת כאשר בכיוון נסיעתו מופע אדום ברמזור ופגע עם חזיתו בעוצמה רבה בצידו הימני של רכב התובע. 

3. בכתב ההגנה ובכתב התביעה שכנגד טען הנתבע (התובע שכנגד), נתנאל רחמים שמיאן (להלן: " הנתבע"), כי נסע ברח' ינובסקי וכאשר הגיע למפגש הרחובות ינובסקי-אלבק היה הרמזור בכיוון נסיעתו ירוק. התובע, כך נטען, נכנס לצומת באור אדום, לאחר שהאיץ את מהירות רכבו במטרה "לגנוב" את הרמזור, אשר התחלף מירוק לאדום. הנתבע נסמך בטיעוניו אלה על תכנית הרמזורים, ממנה ניתן ללמוד, לשיטתו, כי התובע נכנס לצומת לאחר שהרמזור בכיוון נסיעתו התחלף מירוק לכתום ולאדום, כאשר באותה עת היה לנתבע אור ירוק ברמזור.

4. הצדדים וויתרו על חקירת השמאים על חוות דעתם, תוך שמירת זכותם לטעון כנגד חוות הדעת (ר' הודעה והחלטה מיום 26.9.10). בדיון שנערך ביום 28.2.11 נחקרו הנהגים וכן עד מטעם התובעים, עזריה דיל, והצדדים סיכמו טענותיהם.

5. לאחר שבחנתי את העדויות ועיינתי במסמכי התיק מסקנתי הינה, כי האחריות לתאונה רובצת לפתחו של הנתבע, כפי שיפורט להלן.

6. אין חולק כי רכב התובע הגיע לצומת מרח' אלבק לכיוון ביתר, בעוד שרכב הנתבע הגיע לצומת מרח' ינובסקי, מימין לתובע. אין גם מחלוקת בנוגע למיקום הרכבים בצומת בזמן הפגיעה ולאחריה (ר' עמ' 14 לפרוטוקול, שו' 15-16) וכן באשר למיקום הפגיעות ברכבים, קרי פגיעה של חזית רכב הנתבע בחלקו הימני אמצעי של רכב התובע. מעוצמת הפגיעה רכב התובע התהפך על צידו השמאלי ונבלם באי תנועה ורכב הנתבע נעצר בתוך הצומת.

7. כל אחד מהנהגים טען כי נכנס לצומת כשמופע הרמזור בכיוונו היה ירוק, בעוד שהאחר נכנס לצומת באור אדום.

בהודעה לחברת הביטוח מיום התאונה, 1.7.08, פרט התובע את גירסתו להתרחשות התאונה. בהודעה צויין, כי רכב הנתבע נכנס לצומת באור אדום ופגע בו בעת שהיה בתוך הצומת, בחלק הקרוב לרח' ביתר. ביום 2.7.08 מסר התובע הודעה במשטרה, ובה חזר על גירסתו לאירוע. בין היתר ציין התובע בהודעתו במשטרה, כי היה מופע ירוק ברמזור בכיוון נסיעתו מעת שראה את הרמזור וכי נכנס לצומת בנסיעה רצופה במהירות של כ-50 עד 60 קמ"ש. על עיקרי הדברים חזר התובע גם בחקירתו בבית המשפט. לדבריו, נסע במהירות 40-50 קמ"ש ולפתע חש בחבטה חזקה ורכבו סטה והתהפך על צדו השמאלי.

8. גירסתו של הנתבע מופיעה לראשונה בהודעה שנמסרה על ידו במשטרה כ-3 חודשים לאחר התאונה. ביום 21.9.08 נחקר הנתבע, אך לא מסר גירסתו לאירועים, שכן ביקש קודם להתייעץ עם עורך דין. ביום 7.10.08 מסר הנתבע גירסתו במשטרה וטען כי הגיע לצומת בה ארעה התאונה במהירות של 40 קמ"ש בערך, כ-15-20 מטרים לפני הגעתו לצומת ראה רמזור באור ירוק מלא ונכנס לצומת בנסיעה רצופה. הנתבע טען, כי רכב התובע לא ציית לרמזור בכיוון נסיעתו, הנתבע לא הספיק לבלום, התנגש עם חזית רכבו בדופן הימני אמצעי של רכב התובע ונעצר בתוך הצומת. גם בחקירתו לפני חזר הנתבע על תיאור האירוע כאמור בהודעתו במשטרה.

9. גירסאות הנהגים הינן קוטביות וכל צד ניסה להטות את הכף לכיוון גירסתו שלו. הנתבע נסמך בעיקר על תכנית הרמזורים בצומת, ממנה ביקש הוא להגיע למסקנה כי התובע נכנס לצומת באור אדום. לדבריו, מתכנית הרמזורים ניתן ללמוד כי לאחר שמתחלף הרמזור אצל התובע מירוק, לכתום ולאדום, מתחלף האור לירוק בכיוון נסיעתו של הנתבע. לאחר מכן, במשך כ-40 שניות, ישנו מופע אדום בשני הכיוונים, וחוזר חלילה. לשיטתו של הנתבע, מכך יש להסיק כי סביר יותר שהתובע הוא שניסה "לגנוב" את הרמזור ונכנס לצומת במהירות גבוהה ומופרזת כאשר ראה את הרמזור מתחלף לאדום, בעוד שמנגד אין זה סביר להניח שהנתבע יכנס לתוך צומת גדולה ועמוסה באור אדום מלא.

טענת הנתבע לעניין האצת התובע ו"גניבת" הרמזור הינה לכל היותר השערה, שהרי הנתבע העיד כי לא ראה את רכב התובע קודם להתנגשות. כמו כן, אין מקום להגיע להכרעה בתיק אך ורק על סמך הנחה הגורסת שסביר יותר שאחד הנהגים ניסה "לגנוב" רמזור מאשר שנהג אחר שנסע באדום מלא. לא ניתן לשלול אפשרות של כניסה לצומת באור אדום מחמת טעות, רשלנות, חוסר אכפתיות או סיבות אחרות. זאת ועוד, הנתבע טען כי ראה אור ירוק בכיוון נסיעתו כ-15-20 מטרים קודם הגעתו לצומת, מכאן שכניסתו לצומת היתה כ-2 שניות לאחר שהרמזור בכיוונו התחלף לירוק (בהתחשב במהירות נטענת של 40 קמ"ש), ובהתאמה, כ-9 שניות לאחר שהרמזור בכיוון נסיעתו של הנתבע החל להתחלף מירוק לכתום ולאדום. מכאן, שלשיטתו של הנתבע ובהתחשב במהירות נסיעתו של התובע, החל התובע את חציית הצומת כשהרמזור בכיוון נסיעתו היה אדום מלא ולא בנסיבות של "גניבת" רמזור, זאת ממש כשם שטוען התובע כנגדו. לאור כל האמור, איני רואה כיצד יש בתכנית הרמזורים, כשלעצמה, כדי ללמדנו על נסיבות התרחשות התאונה.

10. התובע, מנגד, הביא לתמיכה בגירסתו עד מטעמו, מר עזריה דיל. על פי עדותו של העד, הוא נסע מכיוון רח' יהודה לכיוון רח' ינובסקי בכוונה לפנות ימינה ברח' ביתר. העד טען כי ראה את רכב הנתבע, אשר נסע בכיוון נסיעתו ברח' ינובסקי, ממשיך ישר לתוך הצומת באור אדום וחזה בתאונה. לדברי העד, הוא עצר כ-20 מטרים לאחר הפניה ימינה, רץ לרכב ההפוך, קרי רכב התובע, ואז ראה את התובע, אותו זיהה מהיכרות מוקדמת. העד טען בחקירתו כי הכיר את התובע לפני שנים רבות כאשר עשה עבודות חשמל בביתו ומאז לא היה ביניהם קשר. לדבריו, כחצי שנה עד שנה לאחר התאונה פגש את התובע במקרה ושאל אותו לשלומו וכאשר התברר לו שמתנהל הליך בעניין התאונה אמר כי הוא מוכן לבוא להעיד שכן היה עד לתאונה.

ב"כ הנתבע התייחסה בסיכומיה לקשר בין התובע לבין העד מטעמו וטענה כי תמוה הוא שעדות זאת באה לעולם זמן רב לאחר התאונה ושהתובע כלל לא זכר בסמוך לאחר התאונה כי מר דיל היה במקום, וזאת בניגוד לעד אחר בשם מרדכי כהן, אותו זכר התובע ואף לקח את פרטיו.

אכן, העובדה שהתובע כלל לא זכר כי דיל היה במקום, בפרט כאשר לטענתו של דיל ראה את התובע יוצא לאחר התאונה מהרכב ההפוך ואף הושיט לו יד לעזרה, מעוררת שאלות. יחד עם זאת, אין לשלול אפשרות שאמנם התובע, במצבו לאחר התאונה, לא שם לבו לעד ולא זיהה אותו באותם רגעים, בפרט נוכח הקשר השטחי והרחוק בזמן ביניהם. בהקשר זה יש לציין, כי העד היה אחד מיני רבים שהתקהלו לאחר התאונה ועל פי דבריו עזב את המקום תוך זמן קצר, לאחר שהבחין כי אין נפגעים בגוף (" ברגע שראיתי שהוא יצא והכל בסדר המשכתי הביתה" - עמ' 9 לפרוטוקול, שו' 28). על אף התהיות העשויות להתעורר מהסיטואציה שתוארה, עליהן הצביעה ב"כ הנתבע בסיכומיה, לא מצאתי בסיס להנחה מרחיקת הלכת כי דיל כלל לא היה עד לתאונה או כי עדותו תואמה עם התובע לצורך ההליך. העד דיל העיד, כאמור, כי ראה את הנתבע נכנס לצומת כאשר מופע הרמזור בכיוונו היה אדום וחזה ברגע התאונה, לכן עצר בצד הדרך ומיהר למקום התאונה להושיט עזרה. מכיוון נסיעתו יכול היה העד לראות את רכב הנתבע נכנס לצומת ואת מופע הרמזור בכיוונו. עדותו של העד לא נסתרה ולא נמצאו בה בקיעים ולפיכך יש לאמצה.

יצויין, כי העד הנוסף, מרדכי כהן, אשר מסר עדות במשטרה, זומן לעדות מטעם התובע, אך לא הגיע לדיון מן הטעם שאושפז בבית החולים ערב הדיון.

11. במכלול הראיות, כפי שפורט לעיל, נוטה הכף לעבר גירסתו של התובע. כמו כן, בנסיבות העניין, בהן התובע נסע בגבול המהירות המותרת וחצה כמעט את כל הצומת בעת שרכב הנתבע נכנס לצומת ופגע בו בצדו הימני, איני מוצאת מקום לייחס לתובע רשלנות תורמת.

12. בכתב התביעה פרטו התובעים את הנזקים הנתבעים על ידם. התובעת 1 תבעה סך של 69,390 ש"ח, בגין הנזק שנגרם לרכב המבוטח, בתוספת גרירה ואחסנה ובגין תשלום שכ"ט השמאי, ובנוסף תבעה סך של 500 ש"ח בעבור הזמן אותו השקיעו עובדיה בטיפול בתיק. סכום אחרון זה לא הוכח ואיני מוצאת מקום לפסוק אותו לתובעת. התובע 2 תבע סך של 927 ש"ח בגין הפסד הנחת היעדר תביעות ו-1,430 ש"ח בגין תוספות ואביזרים שלא בוטחו. בסה"כ נתבע סך של 2,350 ש"ח ובשערוך ליום הגשת התביעה סך של 2,494 ש"ח.

הנתבע בסיכומיו לא טען כנגד הסכומים הנתבעים ולא חלק עליהם.

13. נוכח כל האמור, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבע לשלם לתובעים את הסכומים המפורטים להלן: